לנסקי ולדימיר: דימוי ואפיון

דמותו ואפיונו של ולדימיר לנסקי ברומן "יוג'ין אונגין" הוא נושא לדיון בסקירה הספרותית. יצירה זו של המשורר המפורסם היא אחת מיצירותיו הפופולריות ביותר, והדמויות מעניינות בכך שהסופר גילם את תווי פני דורו - אצילים צעירים בני דורו. מנקודת מבט זו, ולא רק מנקודת מבט פסיכולוגית, הם מושכים את הקורא.

מאפיינים כלליים של היצירה

רומן זה הוא אחת מהיצירות הבוגרות של A.S. פושקין. הוא נכתב בשנים 1823-1831. הסופר החל את עבודתו בדיוק באותה תקופה בה החל להתרחק מעיקרי הרומנטיקה בעבודתו ועבר לדימוי חיים מציאותי. הוא הצליח בצורה כל כך מהימנה שהמבקר המפורסם של אותה תקופה V. G. Belinsky כינה את הרומן הזה בפסוק "אנציקלופדיה של החיים הרוסיים." המחבר מתמקד בקו האהבה, הנפרש על רקע דמותה של חברת פושקין המודרנית. מתוך עבודה זו ניתן לשפוט כיצד הייתה האצולה הרוסית בשנות העשרים של המאה העשרים, שאחד מנציגיה היה לנסקי ולדימיר.

השוואת חברים

המשורר מתאר את גיבורו בהתחלה כסוג של אנטיפוד לדמות הראשית. הוא מדגיש מיד את ההבדל המשמעותי בין השניים. זה טמון בעיקר בדמויות שלהם, בהשקפת עולמם ובגישה שלהם לאחרים. Onegin הוא מטבעו אדם סגור, דו-המוני, אפילו ציני במקצת. לנסקי ולדימיר, להפך, פתוח, חברותי ועליז.

יוג'ין משועמם כל הזמן, הוא לא מתעניין בשום דבר, אינו עוסק בשום עסק שימושי, בעוד שכנו וחברו הצעירים מעורבים ברצינות ברעיונות מודרניים חדשים ומביאים "פירות גרמניים" מגרמניה. הדמות הראשית מאוכזבת מהחיים והיא כמעט תמיד במצב רוח עגמומי, בעוד שלנסקי ולדימיר "שר אהבה, אהבה צייתנית". הצעיר היה מלא תקוות עזות, הוא אהב שירה, מילים וטבע - כל מה ששכנו היה אדיש לחלוטין אליו.

על חברות

אף על פי כן, הכותב הפגיש בכוונה את הגיבורים הללו, כאילו במכוון, כדי, ראשית, להדגיש עוד יותר את ההבדל ביניהם. ושנית, על מנת להבהיר את הפסיכולוגיה של כל אחד מהם על רקע הניגודיות. אין פלא שרומן זה נחשב ליצירה פסיכולוגית עמוקה. אכן, בו, למרות הומור קל, המחבר הראה בעדינות רבה את עולמם הרוחני המורכב של גיבוריו. לנסקי ולדימיר ביקש מיד לפגוש את אונגין. המשורר מסביר זאת באומרו שבכפר בו מתרחשת הפעולה, רק הוא לבדו יכול היה להעריך את מחקריו הספרותיים והמדעיים.

ההיכרות צמחה בהדרגה לחברות, שבמבט ראשון עשויה להפתיע את הקורא, במיוחד לאחר שהסופר ציין בבירור עד כמה האנשים האלה לא מתאימים להיות חברים. עם זאת, דמותו ואפיונו של ולדימיר לנסקי מלמדים שלא במקרה הוא הפך לגיבור אחי. הוא נמשך אליו על ידי מוח צלול, אופי פתוח, עליזותו ואופטימיותו, כמו גם ידידותיותו ותפיסת המציאות משהו.

קו אהבה

הרומן מתחקה אחר כמה מהסיפורים הללו. כמובן שמוקד הסופר והקורא הוא בדרמת יוג'ין וטטיאנה. עם זאת, לא פחות מעניין הוא תיאור היחסים של הצמד השני ביצירה. במקרה זה, המחבר שוב נוקט בטריק האהוב עליו - הניגוד.בניגוד לדמות הראשית עם דמותו של ולדימיר לנסקי, הוא גם הראה עד כמה שונה כלתו אולגה לאחותה. יפה, קלילה וחסרת דאגות, היא נטולת רגישות, אינטליגנציה ועומק המחשבה שהיו טבועים בטטיאנה. הנסיבות האחרונות קבעו את התפתחות היחסים בין צעירים. ולדימיר פואט את אהובתו שהדדימה, אך תחושתה לא הייתה עמוקה ורצינית כמו למשל אהבתה של טטיאנה ליוג'ין.

לנסקי, כך נראה, אהב את הכלה באהבה הכנה והנלהבת ביותר שחוזקה על ידי חלומותיו הפואטיים. גם הוא אידיאליז את אולגה. וזה הוביל ברובו לתלוש טרגי. יוג'ין, למשל, ניחש מיד כי כלתו של חברו לא נבדלת במקוריות כלשהי - היא הייתה הילדה קלת הדעת הכי רגילה. הבעיה של ולדימיר הייתה בכך שהוא, כל הזמן בחלומות בהקיץ אידיליים, הוא בעקשנות לא רצה לראות את המציאות שאוניג הצביע בפניו. הוא נעלב מהפלירטוט הקל של חבר עם אולגה דווקא בגלל שהוא הרומנטיזם את הכל יותר מדי ותדמית הילדה מלכתחילה.

דו קרב

מעניין להשוות את מצבם של שני גיבורים ערב דו קרב. אונגין, למשל, מבין שדו קרב הוא פורמליות מטופשת שתוביל לטרגדיה. הוא מתחרט על הטריק שלו בחג. ולדימיר, להפך, רציני מתמיד. הוא החליט שעליו להגן על כבודה של חברתו. זה הוביל (יחד עם הפחד של אונייגין להיראות מגוחך במקרה של פיוס) למותו של המשורר.