התיישנות במשפט הרומי: מושג

תושבי רומא, כמו אימפריות אחרות, לפני הקמת בית המשפט הממלכתי חוו תקופה של התפשטות פעולות תגמול פרטיות כנגד אנשים שהפרו את זכויותיו של מישהו אחר. כל מי שהאמין כי האינטרסים שלו מופרים התמודד עם מבצע העבירה בכוחות עצמו. במהלך התפתחות החברה, צורה זו של תגמול הפכה בלתי נסבלת.

המעבר מצורת הליכים פרטית לבית משפט ממלכתי בוצע בהדרגה. השלבים הקודמים היו הכנסת מערכת להסדרת צדקנות על ידי קביעת נוהל מיוחד להפעלת אלימות על עבריינים, ואז אושרה אפשרות הגאולה (מרצון, ואז חובה). ובסופו של דבר הם אימצו את ההוראה לפיה יש להתייחס לכל המקרים על ידי גופי מדינה.

לפיכך, לאנשים יש את הזכות להגיש תביעות. הם יכולים להכיל דרישות שונות. הטענות העיקריות נחשבו כהפרה של זכויות קניין וחובות. עם זאת, סוגיית התקופה בה ניתן היה להכריז על תביעות נותרה בלתי פתורה. תקופת ההתיישנות היא התקופה שנקבעה במהלכה יש לאדם אפשרות לבקש הגנת זכותו שהופרה. מהלך תקופה זו מתחיל מרגע הופעת התביעה. שקול עוד יותר את מושג ההגבלה.

החוק הרומי

בתורה הקלאסית לא פותחו תנאים מיוחדים המגבילים את היכולת להגיש בקשה. היו רק תאריכים מיוחדים לעסקאות מסוימות. עם זאת, הם לא הוגדרו כתקופת התיישנות. במשפט הרומי היו אלה התקופות בהן פעלו הזדמנות כזו או אחרת. לדוגמא, האחריות הייתה תקפה למשך שנתיים. במשפט הקלאסי, אפוא, לכל התביעות לא הייתה מגבלת זמן והוכרו כקבועות.

מבוא המונח

ההתיישנות בחוק הרומי הופיעה בתקופת שלטונו של יוסטיניאנוס (המאה החמישית א '). ואז בוצעה רפורמה משפטית רחבת היקף. לפיכך, נקבעה התיישנות במשפט הרומי לתביעות אישיות ורכוש עד 30 שנה. במקרים מיוחדים, החקיקה הגדירה תקופה של 40 שנה.

חלוף הזמן

תקופת ההתיישנות במשפט הרומי החלה:

1. תחת התחייבות שלא לבצע כל פעולה מרגע אי מימושה וביצוע פעילויותיה, למרות הבטחה זו.
2. לתביעות רכוש - מיום ההפרה של זכויות הקניין.
3. תחת החובה לבצע כל פעילות - מרגע שמתעוררת ההזדמנות לדרוש את מימוש ההבטחה באופן מיידי.

סיווג

המגבלה המלאה במשפט הרומי היא התקופה בה נפרעה החובה בכללותה. חלקית נחשבה לתקופה שבמהלכה הוכרה דרישת העונש על אי מילוי התנאי כמופעלת, אך יחד עם זאת נותרה ההזדמנות לבקש ביצוע, החזרת הדבר וכן הלאה. ההתיישנות בחוק הרומי נכבה אם בתוך התקופה שנקבעה, האדם לא ניסה להציג תביעה לחייב או לאשם.

תקופת הפסקה

ניתן להתלות את חוק ההתיישנות בחוק הרומאי מסיבה טובה. לדוגמה, נסיבות כאלה כללו:

• כישלונו של מורשה להתיישן.
• חסמים משפטיים שמנעו תביעות. לדוגמא, היורש ביקש מועד אחרון להכנת ציוד תורשתי.
• מורשה מחלה קשה.
• היעדר חובה (נתבע) בגינה יש להגיש תביעה.
• להיות מורשה בשבי וכן הלאה.

כאשר הוסרו מכשולים, חודש המונח. במקביל, התקופה שנותרה גדלה בזמן ההשעיה.

סיום

זה היה המקרה אם האדם המחויב הכיר בזכות להיות מורשה או אם האחרון ביצע פעולות שהצביעו על רצונו לממש את ההזדמנות המשפטית שלו. המצבים הראשונים כוללים:

• תשלום ריבית לפי ההתחייבות.
• החזר חלקי של החוב.
• פנה לנושה לדחייה.

כמעשים של אדם המצביע על רצון לנצל הזדמנות משפטית, ניתן, למשל, לכלול הגשת ישירה של תביעה. כאשר הופסק התקופה, הזמן שחלף לפני ההפסקה לא נכלל בזמן המרשם, ומסלולו חודש שוב.

ירושה

בתביעות הנובעות מזכות זו הייתה תקנה מיוחדת להתיישנות. לדוגמא, זו נחשבה בלתי מוגבלת להזדמנות להגיש תביעה להשבת הירושה. נימוקים משפטיים נשמרו לאורך חיי כל הדורות שיכולים לרשת בזכות ייצוג או באופן ישיר.

פעולה תקופתית

בתום תקופת ההתיישנות הייתה בידי הנתבע אפשרות להתנגד למושג כל ניסיון של הנושה (התובע) לממש בבית המשפט את הטענות שכבר שולמו. אך מי שבחן את המחלוקות, מיוזמתו, לא יכול היה לקחת בחשבון את התקופה שחלפה, אם המחויב לא היה דורש זאת. המעשה פעל כך:

אם העילות המשפטיות לתביעה היו דיני קניין, הרי שהיא הרסה רק את התביעה ההולכת מזכות זו, והיא המשיכה לפעול.

באשר לפעולה של מושג הקבלה ביחס להתחייבויות, זה לא ברור לחלוטין. על פי מספר מקורות, בתום תקופת ההתיישנות, תשלום חוב פועל כתשלום "הבלתי מוגבל". לפיכך, התעוררות הקונדסיקיו. במקרה זה, זכות האבטחה המשיכה להתקיים לאחר תום החובה הראשונית עד שתוקפה של מגבלת הביטחון.

תכונות

על פי הצו הכללי, מגבלת הפעולות לא נגעה לפעולת החריג. זאת בשל העובדה כי ניתן היה להכריז על האחרון רק כאשר הוצגה תביעת הנושה. חריג היה מקרים בהם אדם יכול היה להגיש תביעה וחריג, אך יחד עם זאת הזניח את הזכות הראשונה.